<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' מילה</h1>
<h2>דף מ:</h2>
ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל אם נזדמנה המילה ביום הכפורים כוס של ברכה מה יהא עליו. תשובה. לא מברכינן על כוס כל עקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח חמרא. ודחזינן לגאון שמברך על היין ומניחו עד הערב ושותהו אנן לא סבירא לן הכי, דכיון דקיי"ל המברך צריך שיטעום לא אפשר, היכי ליעבד ליבריך עליה ולא ליטעום, המברך צריך שיטעום. ליטעמיה לינוקא, חיישינן דילמא אתא למיסרך, לינחיה עד אורתא, הא קי"ל צריך למיטעמיה מיקמי דלישתעי, ואי אשתעי מקמי דטעים צריך למהדר וברוכי. ואי לא הדר ומברך אשתכח דקשתי ליה בלא ברכה, ואי הדר מברך הויא קמיתא ברכה שאינה צריכה וקא עבר משום לא תשא, הלכך לא אפשר, וכיון דלא אפשר מהלינן ליה בלא כוס, ולהכי לא מבדילינן על הכוס בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת. ובשאלה אחריתי לגאון ברכת מילה בצום כפור היאך הוא. כך ראינו שכל תענית שאין יולדת שותה אין מברכין בורא פרי הגפן על כוס של ברכת מילה, לפי שצריך לטעום, ואם אינו טועם מוציא שם שמים לבטלה.
<h2>דף סז:</h2>
והיכא דאייתי אזמל ממעלי שבתא ובשבתא איגנוב או איפגום מקמי מילה שרי ליה למימר לגוי לצבותיה או לאתויי אזמל אחרינא, דגרסי' בערובין בפרק הדר עם הנכרי ההוא ינוקא דאישתפוך [חמימיה, פי' מים חמי' שהתקינו לו מע"ש למימהלי' עליהו בשבתא, א"ל רבא ליתו לי מגו ביתאי, א"ל אביי והא לא ערבו, נסמוך אשתוף, והא לא שתפו, נימא לי' לגוי דליתי' לי'. א' אביי בעאי לאותוביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב הונ' כי הוינ' בי' רב יהודה א' לן באוריית' מותבינ' תיובתא והדר עבדינ' מעשה, בדרבנן [עבדינן] עובדא והדר אותבינן, בתר הכי א"ל רב יוסף מאי בעית לאותבי' דתני' הזאה שבות ואינו דוחה את השבת ואמירה לגוי שבות, מה הזאה שבות ואינו דוחה את השבת, אף אמירה לגוי שהוא שבות ולא תדחה את השבת, א"ל ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה דהא מר לא א"ל לגוי זיל אחים לי'. והא מילת' כת' בעל הלכות. והגאון ר' יצחק כתבה הכי בהלכות דילי', מי' בת' הכי הדר ביה ושדר לתקוני הכי בתקני' דילי', והאי מימר' דכתבינ' הכי אשכחנ' לה בה"ג ועיינינן בהו ואשכחנ' דלאו מילי' דסמכא נינהו, ומגופי' דהאי עובדא ילפת דאסור לי' למימ' לגוי לצבותי' או לאתויי דרך ר"ה מדקאמרי' דהא מר לא א' לגוי זיל אחים לי' מכלל דאסור לי' למימ' לגוי זיל אחים לי'. וכמה מרבוות' טעו בהאי פירושא דהאי מימרא דקסברי הא דא"ל ולא שני לי' בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה כלומ' דשבות דהזאה אית בי' מעשה ושבות דאמירה לי' ביה מעשה [בידים דדבורא בעלמא הוא, ואקשו בה הכי ואמרי הואיל ואמירה לנכרי שבות דלית ביה מעשה הוא], מה לי א"ל זיל אייתי לי מגו בית', מה לי אם א"ל זיל אחים לי' דתרויהו שבות דלית בי' מעשה הוא ושרו, ואטעו לכולהו נוסחא דגמרא וקסבר' דליכ' בגמר' דהא מר לא א"ל לגוי זיל אחים לי', אלא טעות' דנוסחי הוא. ולאו כדקסברי הוא, ונוסחי לי' בהו טעות', ולאו פירושא כדקא סברי, אלא האי דאמ' לי' ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לאו אשבות דהזאה קא"ל, אלא הכי קאמ' לי' האי דאמר' אמירה לגוי שבות וקא מדמית לי' לשבות דהזאה דאסורה לא שני לך בהאי שבות דאמירה לגוי בין שבות דאי' בי' מלאכה לשבות דלי' בי' מלאכה, דהא מר לא א"ל לגוי זיל אחים לי' דאית בי' מלאכה, אלא אייתי לי' מגו ביתאי קא"ל דטלטול בעלמ' הוא ולית בי' מלאכה, דש"מ כי אמרי' אמירה לגוי שבות בדבר שהוא מלאכה, אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי דאישתפוך] חמימי לא אמרי' ביה אמירה לגוי שבות, הרי נתברר דליכא בנוסחא טעותא ומילי דברירן אינון. והיכא דאישתפוך חמימי ואבדור סמניה בתר דאמהול עבדינן ליה [בשבתא] משום סכנה.
<h2>דף קב:</h2>
גרסי' בסוף ערובין ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה בשבת, ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה, למעלה דוחקה למטה. ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי מכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי מכה. ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח, ואם מירח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלקת שפרשה על גבי כלי, אבל פרשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. ואע"ג דאמרי' התם בערובין הלכה כר' יהודה, לית הלכתא [כותיה], דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כת"ק דהיכא דפרשה על גבי כלי מותר להחזירה כת"ק, והכי אית' בסוף ערובין.
